שו"ת מהרי"ל, מפתחות ס״א

61 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

מעשה מן הזוג שמתה הבת תוך שנה שניה תחלה. ואחר כך מת הבעל גם כן תוך שנה שניה ונדוניתא היתה מונחת ביד שליש נאמן מיום הנשואין בחצי ריוח לזוג. ואבי הבן תבע חצי נדונת הבת וחלק הבן שלם כמו שהיא תקנת הקהלות ועוד תבע מן הל"ו זהובים שנתן לאבי הבת כדי ללמוד לנער להחזיק הזוג. ואבי הבת רוצה לזכות בכל הטבעת ובכל מלבושיהם וכל דבר וחצי הנדוניא ממש כו'. ועל זה פסק מהרי"ל הא דלקמן: אהובי הח"ר זלמן אם איני כדאי ששלחת לי כו' נראה דהאי ראובן אלם הוא וטען מכח תקנת הקהילות ואנא אפתח לו פי כי יש לבא בתורת דינא והבעל יורש את אשתו וזכה בחצי חלק הבת מכח ירושת בנו. אף על גב דר"ת פירוש אפילו מן הנישואין כל כמה דלא נגבית אין מוציאין מיד האב. וכתב בתשובה מהר"ם במיימוני דביד הנאמן לא חשוב גבוי הני מילי נאמן דההוא עובדא דלא ניתן לנאמן אלא כדי ליתן לחתן לאחר שנה למה שפסק ליתן לו ותוך השנה לא היה לו לחתן שום זכייה בהם כמו שכתב בהדיא בתר הכי באותו תשובה שאין לו שום זכות ותפיסת יד באותו שנה כו'. אבל נדון דידן היה מונח ביד נאמן בחזקת הזוג כמו שכתוב בתנאים ויד הנאמן חשוב כיד דידהו. כדאיתא בתוספות ריש ב"מ דחשיב אוחזין ומוחזקין ביד השליש ולהכי נמי לא דמי למה שכתב רבינו ברוך במרדכי דהיכא דהנדוניא ביד שליש דיחלוקו דנראה לענ"ד דמיירי נמי בכה"ג דהוי שליש סתמא ולא נתברר לחזקת הזוג ולטובתו. אבל האי שליש דידן הוברר לטובת הזוג ולהרויח בהם כדמוכח בתנאים. וכן כתב לי הנאמן עצמו וז"ל להרויח ולהשביח לטובת הזוג עכ"ל. הרי שבחזקת הזוג היו ואם פחתו או הותירו פורנא או פסידא לזוג ואין להן על האבות כלום וכן מוכח בלשון התנאים שלא היתה כוונתם להשים ביד הנאמן דכתב סתמא וז"ל וביד מי שהיו נדונית הזוג יחזיק בחזקת שניהם עכ"ל. לשון זה משמע דלא ידעו בשעת שידוכין היכן יהיו הנדוני' עד אשר יסכימו בשעת החופה ביד מי מאחד מהן ישימו וכתבו בחזקת הזוג שיהא חשוב כגבוי אם ח"ו יעדר אחד מהן אף על פי שנשאר ביד הנותן וכתבו בחזקת שניהם ולא כתבו שכל הנדוניא תהא בחזקת ביד מי שנתנו לו דבלשון זה הוי סגי שיהיו האבות פוטרין ולא יכלו לתבעם שנית אם יאנסו או יפחתו. אלא כתבו בחזקת שניהם שיהא הזוג שניהם מוחזקים בשני הנדוניות. נ"מ לטנין עידור ח"ו הלכך לא דמי האי עובדא לנאמן שבמיימוני ושליש דבמרדכי אלא חזקה וגבוי אלימא היא: ומה שטען שמעון שלא היה הנאמן רשאי ליתן לזוג בלי רשותו אין הכי נמי היינו כדי שיהא יציאת הזוג על אבותיהם וירויחו בנכסיהם כראוי עד כלות השנתיים וגם כי הילדים רכים ורגילין בהוצאת יתירות דמהאי טעמא אין נותנין נדוניות תחת ידיהם עד אשר יגדלו וידעו בטוב משא ומתן. אבל מוחזק היה אפילו עודם ביד האב כמו שכתב ר"ת בעצמו בתשובתו שבאביס"ף ומייתי לה מיימוני ז"ל. ויש מסייעין לי' ולא מטעם דחשיב ליה כמלוה כו' אבל ר"ת חשיב ליה מוחזק וירש לה בעלה מדינא. אלא מכח אומדנא מפקא ירושת הבעל כרפירוש ר"ת וכה"ג דנתן ליד נאמן ולטובת ולחזקת הזוג נראה דאין כמו אומדנא דכבר יצאה מתחת ידו העוד לו חלק ונחלה בהן. ומה שטען שמעון שלא נהנית משל בעלה כלום לא מפיו אנו חיין דאדרבה השנתיים היו מוטלין על ראובן כמו שטען בעצמו אלא שנהפך הגלגל שראובן נתן יציאתו לשמעון ונמצא שאכלו משל ראובן בבית שמעון. ומה שטען ראובן חגור הסבלנות הא נמי פשיט' דמוהר מהדר הדרי ואפילי קדושין הדרי. והא דפסיק פ' מי שמת מוהר הדרי קידושין לא הדרי קבלתי מפי מורי ז"ל היינו בארוסה אבל בנשואה קידושין נמי הדרי וכן ראיתי דן הלכה למעשה. אף כי קצת מגמגם עליו מיש ראיות אין משיבין את הארי כו' ובתר רישא גופה אזלינן. ומה שטען ראובן להחזיר לו ערך מה ששייך מהל"ו זהובים ושמעון השיב שהוציא כולם בחיי הזוג. לענ"ד לאו מילתא היא נהי דטען שמעון כמה צדדין מדוע לקח כ"כ מעט. אין הכי נמי דאוזיל גביה כדי שיהא אצלו כמו שכתב הוא בעצמו וכל יומא ויומא אוזיל גביה. וכ"ש דשנה ראשונה מוזיל טפי יען כי בתו רכה ויניק' טפי מבשנה ב' דליכא למיחוש כ"כ אהני טצדקי שטען שמעון דחייש עלייהו אם כן ידע שמעון. בעצמו להרויח כ"כ בהני ל"ו זהו' מזומנים שלא יפסיד בפיזר הזוג דמדינ' אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וזה הקדים כמו מרבין על השכר. ומ"מ הני ל"ו זהובים הוו שכירות דשנתיים לבד מה שנתן למלמד בשנה ראשונה ינכו והשאר הוי שכירות הוצאה הלכך יחזור לו הערך כמו מת הבן בחצי הזמן היכא דלתרוייהו לא הוי להו למידע אפילו למ"ד דאין מחזירין היינו משום דהוו כאוכלושי דמחוזא. ועוד דטען המלמד אנא הא קאימנא הב לי בנך ואלמדנו ולא חסרנא מידי. ולמ"ד שכר שומ' קא שקיל כל הני לא שייכי הכא דמידי דחסר ביה הוה ליתן להם היציאה והשתא לא חסר מידי. מיהו אם יטעון שמעון דלפי ברכת הבית לא הוה חסר לו כ"כ כמו הערך ולא כמו שטען שעולה יותר ישומו אינשי מהימני בקיאי בשומה כמה הוה עולה לפי ברכת הבית. וזה ישיב לו ולא חשבינן ליה כמו חוזר וטוען מכמה טעמים אין צורך להאריך בזה. אף כי הפסיד בתו אין זה דבר המושכר כמו ספינה ק"ל. ומה שכתב שמעון על בגדי בתו שהם שאולים גם בזה לא ישרו דבריו בעיני דבעיני נעשה נדר כמו שפסק ראבי"ה בפרק אע"פ דכל דפליגי עליה התם במילי דצדקה לא שייך הכא והוא פסק ליתן לה בשעת השידוך מסתמא שכן כותבין בכל התנאים להלביש' לפי כבודו. ואף על גב דמסתמא תנאי זה היה גם כן כתבן על ראובן. מ"מ לא נתלו זה בזה אך הוא קיים והיה יכול לתבוע לראובן לקיים ג"כ נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השידוכין וכ"ש שכבר קיים ותקן לה והרי הן שלה ואפילו בגדים חדשים שצבען לשמה נעשה כמי שהקנו לה מעיקרא ובודאי שלה היו בשעה שהוליכה שם. ומה שהותנ' אחר כך שהיו בחזק' שאולי' לאו בהדי דידה הותנו אלא עם ראובן ולאו כל כמיני' דראובן להפקיע זכותה ולא יצאו הבגדים מרשותה אא"כ שהחזירת' לאביה בפי' במתנה וזה לא טען. ומה שתבע ראובן הטבעות והמעות דכל הטבעות והמעות שמצד שניהם חשבינן להו נכסי מלוג וכן קבלתי מפי גדולים המורים ז"ל. וכבר פסק אחד מגדולי המורים על נכסי מלוג דהוי ג"כ דינא היכא דקיימו תיקום בפלוגתא דרש"י ור"ת בנדוניא ומכח אומדנא אבל נכסי מלוג יריש להו בעל אפילו לר"ת. וכן איתא בהדי' בפסקי מהרי"ח בהג"ה באשר"י: ואני צעיר קטן שבתלמידים אין הכרעת תלמיד הכרע ומי אנכי להכניס ראשי ביניהם שמא ירוצו את גולגלתי. אבל בעניות' נראה לי. אף על גב דמכח פי' ר"ת לא הדרי נכסי מלוג. מכל מקום תקנות הקהילות איתא נמי בנכסי מלוג. ומנא אמינא לה שכתב מהר"מ בתשובה שבמיימוני דלעיל שאין הבעל חייב בקבורתה. ואי ירית נכסי מלוג חייב בקבורת' דתקנה קבורת' גם כן תחת ירושתה כדמוכח פרק האשה שנפלו בסוגיא דשומרת יבם שמתה מי קברה כדאיתא שם בתו': ואפילו נימא דעובדא דמהר"מ לא היו לה נכסי מלוג דהא לא מפקע תקנה קבורתה דאם כן מי שפסק להכניסה ערומה מי לא חייב בקבורתה אלא לא פליג רבנן בתקנתא. אף על גב דעיקר תקנתם משום נדוניא וכתובה כדמוכח בתו' פרק נערה אההוא דשכיחה ולא שכיח מכל מקום אי יריש נכסי מלוג מנא לי' למהר"ם לפטור הואיל ויריש נכסי מלוג. ואינהו נמי מחייבי קבורה. ושוב מצאתי כן בהדיא בתשובה רבינו יקר הלוי על יתום מאב ואם ונשא ומת ותבעו תקנת הקהילות בנכסי מלוג. הילכך נראה דשייך נמי תקנת הקהילות בנכסי מלוג. אלא דצריך לדקדק הואיל ומהר"ם פסק להחזיר לנותן והכא לא נתן האב הטבעות מכל מקום נראה דיחזיר לאב דלא שייך אומדנא להחזיר לכל חד וחד והם נתנו לכבוד הכלה אף על גב דהשושבינות שנתן מצד ראובן אפשר שצריך לשלם לימים מכל מקום נראה תקנות הקהילות לא חילקו בעובדא דווירצבורג ועובדא דווירצבורג שבתשובת מיימוני גם כן החזירו לאמה וליורשיה אע"ג שמכמה מקומות קבצה: ומה שתבע ראובן ספר של חגור. איני רואה דבריו דלא נדרא ממש הוה אלא פטומי מילי שהסמיך לראובן אפילו בחיים היה קשה לאפוקי מיניה: כללא דמילתא ראובן יטול כל חלק בנו והסבלונות והקידושין בראש ונכסי הבת יוציאו מהם מה שעלה על קבורתה והמותר יחלקו ראובן ושמעון : ומהל"ו זהובי' יוציאו שכר המלמד שנה. והמותר יעריכו על השנתים כמבואר לעיל : ושלום על ישראל כנ' הק' יעקב הלוי :

1 הרבה דינים בחזרת נדוניא והשייך לזה:

שו"ת מהרי"ל א׳ »